עמית יזרעאלי
עמית: „בחרתי לקיים את הטקס טבח ה־7 באוקטובר הוא יום שמחת תורה. אחד הדברים שהתחדדו לי, ואני חילוני, שבפולין נקיים את הטקס בתאריך העברי של שמחת תורה”.
לפני שלוש שנים, בבוקר יום השבת, חג שמחת תורה, רצחו בנו בהפתעה ביום חגנו. פוגרום התחולל ביישובים היהודיים בעוטף עזה – פוגרום על אדמת ישראל הריבונית. זהו היום הרצחני ביותר שידע העם היהודי מאז השואה; יום שבו נרצחו למעלה מ־1,300 אזרחים ונפלו בקרבות מאות לוחמים ולוחמות, זיכרונם לברכה.
במסע שלנו דיברנו ונדבר עוד על פוגרומים רבים שנעשו בעמנו, אך ההבדל המרכזי הוא שפוגרום זה התרחש על אדמת ישראל, אדמתו הריבונית של העם היהודי. אין זה המקום והזמן לעסוק במסקנות ובתובנות של אותו מחדל, אך את הפגיעה בריבונות היהודית ואת תחושת אובדן הביטחון במדינת היהודים של הרצל – אי אפשר לשכוח ומכך אי אפשר להתעלם. זהו כאב עמוק של שבר בחוזה הלא־כתוב בינינו, האזרחים והחברים: החוזה שבו כל אחד ואחת, בתורם, מעמידים את גופם ונפשם להגנה על המולדת, מתוך הידיעה שבתורם – אחרים יעמדו וישמרו עליהם.
ובכל זאת, אל מול קדרות אותו היום, עוד נאחז בי זיק של תקווה. תחושת הריבונות של העם היהודי על ארצו יצרה כוח פנימי אדיר. נלחמנו על הבית. חברינו, אהובינו וילדינו יצאו אלי קרב, ללא ספק גם מתוך חשש. תחושת הריבונות היהודית, הציונית והפנימית, היא שדחפה את יקירינו כמעט מכל הזרמים בארץ לצאת למלחמת מגן. היה ברור לכולם: זו ארצנו, ועלינו להגן עליה.
היה ברור שזוהי החברה הישראלית במיטבה – ועל אף כישלון המערכת, העם לא נכשל. הוא יצא, הוא הגן, הוא נלחם והוא סייע. אלו הם כוחותיו של עם חופשי בארצו, כוחות של חברה שיודעת ויכולה להיות מלוכדת.
אני מוקיר תודה לכל אותם חלוצים, מגשימים, מעפילים ומשפחות – שהקימו את המדינה, כוננו בה שלטון דמוקרטי והקימו את צבא ההגנה לישראל. אני מודה למתיישבים על הגבולות, אשר בגופם, בביתם, בשדות וברפתות – שרטטו את הגבול. אני מודה לתנועה הציונית שהובילה את כל אלה והייתה טבועה בנפשם ונשמתם של מקימי המדינה ומגיניה לאורך השנים.
המענה לפוגרום שמחת תורה, לשבעה באוקטובר, לא היה מענה גלותי. לא הרכנו ראש ולא נתנו לרעה לחלוף על פנינו – אלא עמדנו כנגדה. זהו זיק התקווה שנותר לי מאותו יום; יום שבו כשלה המדינה, אך ניצחה החברה.
טקס בוורשה לציון טבח ה־7 באוקטובר
