משתתפי המסע חזרו נרגשים וחשים כי חווית המסע עדיין מלווה אותם. שמונת ימי המסע יצרו קבוצת מבוגרים מיוחדת שיש לה כבר שפה משלה שכוללת חוויות ו"צחוקים". גיליון "דפים" יוקדש כולו למסע לאחר תהליך עיבוד ראשון.
ובינתיים סנוניות ראשונות:
אלה יוקר משתפת מחשבות
בסיומו של המסע בגמר הטקס למרגלות האנדרטה של נתן רפפורט לזכר מרד גטו ורשה, פרסמה בפייסבוק:
מתחת לאנדרטה לזכר מרד גטו ורשה התכנסנו כל המשלחת לפולין, לתמונה אחרונה.
בסוף הטקס, ממש בשירת התקווה, היא הופיעה בראש אנדרטת האבן השחורה יונה צחורת כנף.
ואני הרגשתי שהיא סמל לרוחה של חווקה פולמן־רבן. רוחה שבאה לחזות בנו, נוער ומבוגרים שיצאו למסע הבין־דורי לפולין מטעם משלחת קיבוץ לוחמי הגטאות.
הרמתי את המבט אליה, וחייכתי. "תודה שבאת" חשבתי לעצמי. "תודה ששרדת. תודה שהקמת את הקיבוץ שזכיתי לקרוא לו בית". ונצרתי את הרגע הזה בליבי.
כשכולם התקדמו לכיוון האוטובוס התמהמהתי שם לעוד רגע, מנסה לנשום עוד קצת את צחורת הכנף. ואז הדלקתי נר לזכרה, ולזכר הקורבנות, ולזכר המייסדים, לזכר החיים המלאים לצד האובדן. לזכר ההבטחה שלנו לזכור ולא לשכוח והבטחתי לה להחזיק את נר הזיכרון למען הדורות הבאים אחרינו.
בעוד שבועות ספורים אתחיל להעביר סדנאות פלייבק לשורדי השואה שהיו ילדים והם כבני 90, איך הכל מתחבר. מי היה מאמין שהאסוציאטיביות שלי תמצא נתיב ספציפי שכזה – שואה, קונסטלציה, תיאטרון ופסיכותרפיה, הם נושאים שזורים בתוכי שאני זוכה לממש את נפשי דרכם בעולם.
והיה זה רק רגע אחד במסע שלם של כאב, צחוק, הכרת תודה וריפוי של פסיעת חסד בתוך מערכת קולקטיבית של קילוף שכבות ורבדים למציאת מעיין נובע של אהבה. ואין כוח חזק ממנה ואותה אי אפשר להרוג או לקחת מאיתנו. היא הייתה שם קודם ותישאר אחרונה. גם אחרי שהכל ייגמר ויתחיל שוב מחדש.
