שלוש שנים חלפו מאז היום הנורא. אירוע שעם שלם עדיין לא קולט. עם שלם בטרואמה ומתקשה לעכל את מעשה הטבח ואת שלוש השנים רוויות הדם שלאחריו. חלפו שלוש שנים והכאב חד ולא מתקהה.
ביום ה־7 באוקטובר 2026 יצאו מאות אלפים לצמתים ולכיכרות בכל רחבי המדינה. ואצלנו למעלה מ־120 חברים ובני נוער ובהם חניכי המכינה גדשו את צומת הקיבוץ ביום הזה.
הטקס נפתח בדקה דומייה בשעה 12:00. במערכת השמע נאמרו דברים מפי שמחה שטיין שציין כי מוזיאון בית לוחמי הגטאות, שלמרגלותיו מתקיים המפגש, הוא סמל לעמידה יהודית ולמרד בגטאות, במחנות, ביערות ובמקומות המסתור חלמו רבים על מדינה עצמאית שתדע להגן עליהם.
טבח ה־7 באוקטובר העמיד בפנינו מראה כי המדינה וראשיה לא עמדו במשימה. המפגש הסתיים בקריאת קטע מהשיר „בעיר ההריגה” של ח. נ. ביאליק.
עוד באותו ערב התכנסו עשרות רבות של חברות וחברים באודיטוריום של מוזיאון בית לוחמי הגטאות לצפות בסרט „עוד נחזור לרקוד”. זהו סרטו של הבמאי יריב מוזר על מסיבת „הנובה”, ששודר בכל רחבי העולם וזכה בפרסים רבים.
במרכז הסרט עדויותיהם של ניצולי מסיבת „הנובה” משולבים בקטעי סרטונים שצולמו בידי משתתפים וסרטונים שצולמו בידי רוצחי החמאס. הקטעים קשים לצפייה שכן רבים מהם צולמו בידי אלה שלא שרדו. בכרזת הסרט מופיעה דמותו של קשת קסרוטי יפה התואר מקיבוץ סמר שנרצח בעת שניסה למלט עצמו ולסייע לחבריו הפצועים.
העדים המרואיינים משדרים בצד הזעקות לעזרה מידה של אופטימיות שהם עוד יחזרו לרקוד. בסיום הסרט התקיימה שיחה עם דורית הסל מפיקת הסרט שציינה כי העדויות נגבו בשבועות הראשונים אחרי הטבח והסרט יצא אל המסכים בחודש ספטמבר 2024 כאשר עדיין מלוא הקשב בעולם היה לרצח ולטבח.
דורית המפיקה הרחיבה ואמרה כי אם הסרט היה מופץ היום ספק אם היה זוכה להערכה חיובית וספק אם היו מזמינים אותו להקרנה, שכן ישראל כיום מוקצה בכל תחומי החיים בכלל ובתחום האמנות בפרט.
