ליביו ספרמן ז"ל

נולד ב־כ"ב בתמוז התש"ח, 29.07.1948

נפטר ב־כ' בתשרי תשפ"ז, 01.10.2026

דברי פרידה – חנה ספרמן

ליבי שלי,

ליביוס התקצר לליביו, לליבי, לליב –

קיצורי דרך בהתקרבות אליך.

בחודשיך האחרונים נשאת את כל צער העולם:

"לא הייתי מאמין…" אמרת והתכוונת

למחלה שמבשרת קיצורי חיים.

היום קדרו השמיים. הגשם שכל כך אהבת

מלווה את דרכך האחרונה.

רגבי עפרך ימתקו מטוב ליבך,

ממתיקותך.

2.10.20 חנה

דברי הספד בשם הקיבוץ – חיליק בוגומולסקי

במצוות הקהל, ולפי המסורת היהודית, נאספים לאיטם חברי הקיבוץ אל הגבעה העצובה כדי להיפרד בפעם האחרונה מחברם ליביו.

שנות חייו של ליביו מסמנות בדרכן גם פרק מן ההיסטוריה היהודית: ילדותו ובגרותו ברומניה, הבית היהודי בשטייטל, שמירת החגים והמסורת והחלום על מדינת ישראל – חלום שקורם עור וגידים עם עלייתו ארצה בשנת 1983. בני משפחתו יגיעו מאוחר יותר.

למרות השכלתו כמהנדס מכונות, ליביו היה אדם צנוע בהליכותיו וסקרן לדעת. בשבתו על הספסלים ברחבי הקיבוץ היה מאיר פנים לחולפים על פניו.

היום הסתווי הזה, עם קרעי העננים בשמיים הכחולים, משמש תפאורה לשקט הגדול של הפרידה. חנה, צליל ובני המשפחה, אנו משתתפים בצערכם ובשיברון לבבכם.

יש אנשים שנולדים לתוך קיבוץ, ויש אנשים שמגיעים אליו באמצע חייהם, עם שפה אחרת, עם זיכרונות ממקום אחר ועם דרך שכבר עברו – ולאט לאט הופכים לחלק מן הנוף האנושי שלו.

כמו רבים ממיסדי המקום ומחבריו שבאו מארצות שונות, גם ליביו היה עבורנו ביטוי לאותו קיבוץ גלויות של שבעים עדות. ואף שמבטאו ניכר תמיד בדיבורו, עם השנים הפך לישראלי ולחלק בלתי נפרד מלוחמי הגטאות.

בדפי הארכיון הקיבוצי נשמרה הודעה קטנה מאותם ימים:"ליביו ספרמן, בעלה הטרי של חנה, נכנס לעבודה בקמ"א". תחילה עבד במחלקת הפלסטיק ובהמשך השתלב במחלקה הטכנית. כמה מילים פשוטות כמו שנהגו פעם לכתוב בעלון הקיבוץ, שמספרות על תחילתם של כמעט ארבעה עשורים במקום הזה,

מן הריאיון שנערך עמו שנים לאחר מכן עולה דמותו של אדם חושב, מקצועי ודעתן. אדם שלא קיבל דברים כמובנים מאליהם, ששאל שאלות, שהיה חשוב לו לומר את דעתו. בעיקר בנושאים של הליכים בקיבוץ, בכתב ובע"פ. החלטות שלא תמיד הסכים עימן.

ליביו הגיע לכאן מעולם אחר ובנה לעצמו מקום בתוך הקיבוץ דרך העבודה, דרך חיי היום־יום ודרך האנשים שפגש לאורך הדרך.

וכמו שקורה בקיבוץ, השנים עוברות, העבודה משתנה, המבנים משתנים והדורות מתחלפים — אבל האנשים שהיו כאן הופכים לחלק מסיפורו של המקום. היום אנחנו נפרדים מליביו, ובתוך הפרידה הזו מבקשים גם לזכור את הדרך שעשה: מרומניה לישראל, ומישראל אל הבית שבנה כאן, בלוחמי הגטאות.

בשם קהילת לוחמי הגטאות, אנו נפרדים ממך היום בכבוד. יהי זכרך ברוך.