28 שנים פעלה „סדנת מגל” ויהודית בורר ניהלה אותה בכל אותן שנים.
26 שנים פעלה הסדנה בבית שכיום ממוקם בו הזוגון הבוגר. כיוון שגדלו הצרכים של החינוך הבלתי פורמלי היה צורך במבנה ואז פינו את הסדנה אל „בית הדקל”. כיוון שהיה צורך לקלוט את „מכינת יפתח” ב„בית הדקל” פינו את הסדנה אל מבנה הקומתיים.
עכשיו יש לפנות את מבנה הקומתיים לקליטת העובדות בבית הסיעודי. הרעיון היה לפנות את הסדנה ל„אחוזת לוחמי הגטאות” ושם אפילו להרחיב את פעילות הסדנה גם למי שנמצא בבית הסיעודי ואינו חבר קיבוץ. בסופו של דבר לא צלח המעשה ומכאן המסקנה – לסגור.
נפגשנו בחדר בו פעלה „סדנה מגל” במבנה הקומתיים. לפני מספר שבועות החזירה יהודית את הציוד למפעל „אילה פלסט בע"מ” שסיפק עבודה לסדנה. הריאיון התקיים בשבוע האחרון לעבודה. התיישבנו סביב שולחן העבודה. אנו משוחחים ויהודית ממשיכה בעבודתה. קשה שלא להבחין בעצב שבפניה אבל יהודית מבינה את ההחלטה.
"תראה. כאשר החלה הסדנה היו נפגשים כמעט מדי יום כ־15 מהמייסדים. הם היו מתייצבים כמו שעון בין 07:00 ל־12:00. זו הייתה שעתה הגדולה של הסדנה. החברים הגיעו כיוון שהייתה להם חברה, היה הווי, היו מספרים בדיחות וגם עסקו במתיחות. הם היו מדברים וגם קצת עובדים". יהודית מתגלגלת מצחוק ומזיזה תלתל סורר מהמצח.
"אבל החולי פגע בהם, מספרם הלך ופחת. זה טבעו של עולם וכולם כבר על הגבעה" (לצעירים שבין הקוראים, הכוונה היא לבית העלמין). כיום מגיעים בקושי שני חברים שמחפשים תעסוקה ולאו דווקא חברה כמו פעם".
המפעל שמספק את העבודה ממוקם באזור התעשייה ברלב. בדקנו ומצאנו שתחום פעילות המפעל הוא ייצור ושיווק מוצרי פלסטיק בהזרקה ובעיקר בקופסאות לחשמל. אחת הפעילויות המבורכות של המפעל היא תחזוקת מרכזי יום בצפון כדוגמת „סדנת מגל” אצלנו.
יהודית מסבירה ומדגימה כיצד מרכיבים קופסאות למכסים של חשמל. היא מצביעה על השקים בהם נמצא החומר שהוא פלסטיק. בשולחן העבודה מרכיבים את החלקים ולעיתים יש צורך גם בהברגה חשמלית.
"כאשר הפעילות הייתה בשיאה הייתי נוסעת פעם בשבוע למפעל עם רכב הטויוטה המסחרי החורק של הקיבוץ (כן, היה זה הרכב שנמכר לפני מספר שנים ובכך סגר את סיפור 'הרכב לחבר').
אז הייתי מעמיסה עד אפס מקום. כיום נשלח המוצר המוגמר כל שלושה שבועות ואושרי סרור הוא שלוקח ציוד מוגמר למפעל ומביא חומר גלם להמשך העבודה".
תמה תקופה משמעותית. "אני עצובה אבל לא נורא. אמצא לי תעסוקה בהתנדבות. אני לא יכולה לשבת בבית".
עצרנו לרגע. הלכתי לבדוק דבר מה בארכיון שנמצא באותו מבנה. יהודית נכנסת חזרה לאולם מדלת צדדית. יצאה לעשן. "אני לא מעשנת הרבה אבל מעשנת מדי פעם". חזרנו אל שולחן העבודה אבל הפעם יהודית שסיימה את המכסה שיעדה לעצמה יושבת נינוחה.
"נולדתי בירושלים. אבא גדליה היה ניצול שואה ואמא ציפורה ממשפחה מתימן שהייתה בארץ ישראל מזה מספר דורות. ב־1955 החליטה משפחת אייזיקוביץ לעבור אל הקיבוץ (במסגרת תנועת 'מן העיר אל הכפר' – יוזמה ממשלתית שקראה לתושבים עירוניים לעבור להתיישבות בפריפריה). אמא, שרצתה מאד קיבוץ, ואבא הגיעו אל בית הקיבוץ המאוחד בת"א. שם פגשו במקרה במשה בוגומולסקי שהיה מרכז ועדת הקליטה וכך הגענו לקיבוץ.
נתי היה בן 5, מנחם בן 4 ואני בת שנה. ניר, האח הרביעי, נולד כאן. אני זוכרת שגרנו בצריפים כמו המייסדים ומאוחר יותר עברנו למבנה.
אמא הייתה התימנייה היחידה בקיבוץ של מייסדים פולניים אבל מהר מאד הסתגלה לחיי הקיבוץ".
לאחר סיום בית הספר התקבלה יהודית לחברות. פעם היו מתקבלים לחברות אוטומטית עם גמר י"ב. יהודית התגייסה לצבא ושירתה בבסיס צנחנים כתפקיד מקפלת מצנחים. לאחר השחרור עבדה בקיבוץ וב־1975 התנדבה לעבודה בקיבוץ עין זיוון יחד עם יפה רמב"ם (כעין שנת שירות מאוחרת).
"בעין זיוון עבדתי בקטיף תפוחים ואחר כך בבתי הילדים ושם פגשתי את איציק בן גבת שהיה 5 שנים והגיע לפניי. היינו חברים והחלטנו להתחתן. החתונה הייתה בלוחמי הגטאות.
נדנדתי לאיציק שאני רוצה לחזור הביתה. הרגשתי שבעין זיוון אין יציבות, כמו בתחנת רכבת. הוותיקים עזבו ואיציק נחשב לוותיק. ב־1980 באנו לקיבוץ. באותה תקופה כבר דיברו בלוחמי הגטאות על לינה משפחתית וזאת הייתה סיבה נוספת לחזור".
כאשר השניים באו ללוחמי הם הביאו איתם את גלי שהייתה בת שלוש וחצי ואורי היה בן שלושה חודשים. עינת נולדה בקיבוץ. איציק השתלב מיד בפרדס וכשסגרו את הפרדס הוא עבד בק.מ.א.
"המגבלה ביד לא הפריעה לאיציק לתפקד. בילדותו הוא נפגע במחלת הפוליו והיה משותק ברוב חלקי הגוף. בעזרת פיזיותרפיה ורצון נחוש הוא התגבר ורק היד לא תפקדה כראוי".
עבודה: "עבדתי פרק זמן במכבסה ובבתי הילדים. בהמשך למדתי תפירה ועבדתי יחד עם חייקה שמולביץ ופלה קורצפלד במשך כארבע שנים במתפרה של הקיבוץ עד שסגרו אותה. ומשם עברנו למבנה שכיום שייך לזוגון הבוגר. במקום החדש שילבתי בין התפירה, לבקשת החברות, לבין 'סדנת מגל' שהחלה לפעול. במהלך השנים הפסקתי במלאכת התפירה והתמקדתי בפעילות 'סדנת מגל' עד היום. חבל שסוגרים, אבל זה מה שיש".
ויש נחת ליהודית. כל הילדים חברים בקיבוץ ויש לה שישה נכדים: לגלי שלושה, לאורי שניים ולעינת – אחד. מי שמכיר את יהודית יודע שהיא אומרת בדיוק את מה שהיא חושבת.
דווקא על הקיבוץ אין לה ביקורת: "אתה שואל אותי מה דעתי על הקיבוץ שלנו אז אומר לך. ראשית אני שמחה ששכנעתי את איציק לבוא ללוחמי כי מבחינתי זה הבית שלי. שנית, כיוון שאני לא חיה בפנטזיה אז טוב לי עם מה שיש. שלישית – המשפחה כולה כאן. אז במילה אחת – מסתדרים".
יש ליהודית תחביב שדורש סבלנות. יהודית רוקמת. היא מתיישבת מול הטלוויזיה, צופה בתכניות בידור ותוך כדי צפייה היא רוקמת.
שעת צהריים ויהודית מתבוננת בחדר העבודה. מכבה את המזגן ואת האורות. נועלת את הדלת, עולה על הקלנועית. מנופפים ידיים ויהודית מסכמת: "אמנם יום אחרון ב'סדנת מגל' אבל אל תדאג. אני כבר אמצא מה לעשות".
בהצלחה ליהודית.
