הריאיון עם אייל נקש נמשך על פני ימים רבים. ראשיתו במפגש בארכיון כאשר משתתפי המסע לפולין הוזמנו כדי להשלים את סיפור משפחתם בין השנים 1933-1948 בעובדות היסטוריות. כך מצא עצמו אייל יושב מולי בארכיון. אייל מציין כי הוא יודע פרטים על המשפחה הענפה של הוריו. שניהם מהעיר תוניס שבמדינת תוניסיה. אבל הוא לא בטוח שיש קשר לסיפור המשפחה למה בדיוק נעשה באירופה באותה תקופה. לאחר הנחיות מצא עצמו איל במערבולת חקר המשפחה ולראשונה הבין שמה ששמע אודות הקשיים, הרעב, הפגיעה והמוות במשפחות הורי הוריו קשורים לתקופת שלטון וישי הצרפתי הפרו נאצי בתוניסיה (1940-נובמבר 1942) ובייתר שאת בזמן הכיבוש הגרמני-איטלקי (נובמבר 1942-מאי 1943). יהודי תוניסיה גויסו למחנות עבודת כפייה, רבים מהם נפגעו ונהרגו עד השחרור המיוחל בידי בעלות הברית.
אייל, לאחר שעה, יצא מהארכיון. הוא החל להתעמק בחקר המשפחה ובמהלך הלמידה גילה פרטים מדהימים שלא ידע. אייל התכונן ושיתף את משתתפי המסע: בני הנוער ומבוגרים.
בסיפור משפחתו למרגלות האנדרטה במחנה הריכוז פלאשוב.
השבוע, לאחר החזרה מהמסע, נפגשנו בביתי. אייל נכנס בשעה היעודה. שמתי לב שהוא דייקן.
"שאלת כיצד התרקם המסע שלי אז למען האמת לא חשבתי להצטרף למסע. עד שנפגשנו בארכיון חשבתי שלסיפור המשפחתי שלי אין קשר לשואה. בנוסף הייתי משוכנע כי קורן בני, שיצא למסע עם בני הכיתה, לא יהיה מעוניין באבא שישב לו על הצוואר. להפתעתי, קורן שמח ועודד אותי ובנוסף מורן סולומון לא הניחה לי וכך הצטרפתי". כך אייל שמדבר בשטף.
הפעם בניחותא מהכורסא, מרחיב ומספר על קורות של בני המשפחה לפרטי פרטים. הוא סיפר כי לפני חקר המשפחה הוא ידע שהאח הבכור של אבא נפצע והיה חייל שנלחם בנאצים. אבל מעולם לא דיברו על כך. "שאלתי את אבא ודוד אחר למה חייל נאצי ירה באח הבכור והם השיבו שהוא היה במחנה עבודה. כך התחוור לי סיפור מחנות הכפייה בתוניסיה".
בשנת 1955 עולה משפחת האב רבת הילדים לישראל. הם מבקשים לגור ביפו ליד הים כמו בתוניס ואמרו להם שאין בעיה ומצאו עצמם ב… קריית שמונה. משם עברו לעכו. האבא שירת בחיל הים ועבד בצי הסוחר.
"במשפחתה של אמא שני אחים של הסבתא שנלקחו למחנה כפייה, חלו באולקוס ונפטרו צעירים. הסבא עצמו היה במחנה כפייה אבל לא דיבר. המשפחה של אמא התיישבה במעברה בנהרייה. כשפגשה את אבא, הורידה אותו מצי הסוחר והעבירה אותו לנהרייה". אייל מחייך. ניכר שהוא יודע מה כוחה של אישה.
אייל נולד בנהריה, למד בעתודה הטכנולוגית שנה י"ג וגויס לחיל הים (אולי בהשפעת האבא). שש שנים כולל שנות קבע הוצב איל בספינות הסטי"לים (ספינות טילים) כנשק שאחראי על מערכות התפעול של כלל כלי הנשק על הספינה. ובינתיים אני זוכה לשיעור מאלף על ספינות הסטי"לים. אייל מסביר לי באופן מפורט. מההסבר של אייל גם הבנתי שצפוף בספינה מאד.
"בגיל 25 הייתי חופשי לעצמי. חיפשתי עבודה. הבנק הבינלאומי חיפש עובדים כקופאי (טלר). לאחר שנה פוטרתי כיוון שלא היה לי תואר ובלי תואר לא נותנים תום שנה קביעות. ככה לומדים על החיים. שוב מצאתי עצמי מחפש עבודה. התראיינתי לביטוח לאומי. הקבלה לעבודה הייתה מהירה. ביקשו ממני להתייצב ב- 07:30. הייתי בדיכאון כיוון ערב קודם הייתה חתונה של חברים והכוונה הייתה לחגוג כל הלילה. ניסיתי לדחות אבל הבהירו לי שאם לא אתייצב – לא נשמרת לי העבודה. למחרת בבוקר, הלום יין, התייצבתי ומאז…. אני עובד בביטוח לאומי כבר 28 שנים".
נזכרתי כי במהלך המסע הקיבוצי היינו, המבוגרים, יוצאים בכל ערב לשתות בירה ולעיתים גם וויסקי. הצעתי לאייל כוס משקה אבל הוא היה ממוקד בפגישה ואמר שנשתה בפאב.
תוך כדי עבודה אייל לומד תואר ראשון בלימודי ערב וכתום שלוש שנים יש בידו תעודת בוגר כלכלה ומנהל עסקים בשלוחה של המכללה האקדמית קריית אונו. כך מתקדם אייל בתפקידים ועולה בדרגות במסגרת הביטוח הלאומי. כיום הוא אחראי על מרכזי השירות במרחב הגליל המערבי: עכו, נהרייה וירכא. הוא גם משמש כפרויקטור של הסניף המרכזי ותחת מרותו יש כבר 22 עובדים מסורים.
"במסגרת העבודה בביטוח לאומי ובאמצעות חברים הכרתי את ענת. ענת ואני התחברנו. שנינו עבדנו ביטוח הלאומי אבל בתחומים שונים. ענת כהנה כעו"ד. ענת עבדה 22 שנים בביטוח הלאומי ולפני מספר שנים הפכה לעצמאית והמשרד שלה נמצא בקיבוץ. לשמחתי היא עושה חיל".
לזוג נקש ארבעה ילדים: ליעד בן 20 משרת בצבא. לפני שנתיים השתתף במסע הראשון של הקיבוץ והוא גם עודד את אייל להצטרף למסע השנה; קורן בן 17 וחצי שיצא למסע השנה עם בני הכיתה ושמח שאייל מצטרף; ירין בן 14 ובת הזקונים דורין בת 11.
"הסיפור עם לוחמי הגטאות התחיל בזכות הילדים. רצינו שליעד יתחנך במסגרת קיבוצית. בדקנו בסביבה ומצא חן בעינינו קיבוץ לוחמי הגטאות. ולמה? כי במהלך הביקור הראשון נכנסנו לבית התינוקות שהיה לאחר שיפוץ והכל היה מואר ולבן. אז נפלה ההחלטה. אבל לא היה מקום. חיכינו 8 חודשים לכניסת ליעד למסגרת הגיל הרך וכך יצא שליעד התחנך בקיבוץ מגיל אפס ואנחנו עדיין בנהריה. קורן וירין נולדו ואותם כבר רשמנו במועד. במקביל עלה הרעיון להתקבל כחברים בקיבוץ. התקבלנו בשנת 2012 והמשכנו לגור בנהרייה. בשנת 2015 נכנסנו לבית החדש בקיבוץ".
אייל מסביר שבתחילה לא הבין את מסגרת החיים בקיבוץ אבל בהמשך המשפחה השתלבה בצורה יוצאת מהכלל. כאן ניכרת התרגשות בקולו. המבט של אייל על הקיבוץ בראייה של 14 שנה משתנה והגישה שלו לקיבוץ היא חיובית ביותר. אייל מציין כי אורנה בוגומולסקי מרכזת ועדת קליטה בזמנו קיבלה אותם ואת שאר המשפחות שנקלטו באותה העת בפתיחות, בתמיכה והם הרגישו שהיא עוטפת אותם ועוזרת להם.
בהתחלה הכל היה מוזר: "כשהתקבלנו לחברות ועדיין גרנו בנהריה הייתי מגיע לאסיפות שהתקיימו אז ביום שלישי. הייתי המום מהוויכוח בטונים גבוהים עד כדי צרחות בין שני חברים. חשבתי שעוד מעט הם יתחילו לחבוט האחד את השני. והנה אני מגיע לפאב שעה לאחר האספה כדי לפגוש חברים ומה אני רואה: שני החברה שרבו וצעקו יושבים, צוחקים, מספרים בדיחות ושותים בירה. כך הבנתי מה המיוחד בקיבוץ".
ההשתלבות של אייל בחיי החברה בקיבוץ הייתה מהירה. הוא זוכר שגלית אבירם שהייתה מרכזת ועדת תרבות פנתה אליו ואל עוד כמה נקלטים להרים את אירוע ל"ג בעומר. כך נהגו במשך 4-5 שנים ואז הם עברו לתפעל את חג העצמאות במשך מספר שנים.
"על תחביבים אתה שואל. אהבתי לשחק כדורסל והיינו משחקים בקיבוץ עד שנפגעתי ברגל. אני מתנדב לכל פעילות שנדרשת. מעורב בלוגיסטיקה של מסעות רוכבי האופניים, מתנדב בפאב אבל הפעילות החשובה בה אני מתנדב זו הקרן לערבות הדדית. אני חבר בקרן כבר 10 שנים ומזה 6 שנים אני יו"ר. העבודה שלנו היא דיסקרטית. חברי הצוות שומרים על סודיות מוחלטת. ירשתי זאת ממתי כהן שמכהן בקרן כחבר גם כיום ותרומתו רבה. ועוד בצוות ולהם התודה: לירון שריג, שלי קרן, יהל אבני".
ולסיכום: "אני מאושר להימנות על חברי קיבוץ לוחמי הגטאות. עבורי ועבור משפחתי זהו בית לכל דבר. המסע לפולין קישר אותי לוותיקי הקיבוץ וסיפורם-עדותם המופלאים. המסע חיבר אותי בעבותות לקיבוץ ואני ממליץ לכל חבר וחברה להצטרף למסע. אני יודע שלא יהיה לך נוח כמראיין אבל אני מלא תודה על שזכיתי להדרכה ולליווי שלך בפולין".
התחבקנו ואייל יצא בשעת לילה מאוחרת אל הקור בחוץ כשהוא עם חולצה קצרה ואומר על מפתן הדלת "חם לי גם עם חולצה דקה". לילה טוב.
