ניצן מגיע רכוב על אופניים וספל קפה בידו. את אופניו הוא משעין על צמח מטפס ודואג שלא לפגוע בענפיו. ניצן מניח את כוס הקפה, שהיא כעין תרמוס, ואומר בחיוך מבויש:
"זה החינוך שקיבלתי בבית: אהבת הטבע והסביבה. אני משתדל שלא לפגוע בצמחים ואני לא שותה בכוסות חד־פעמיות. הרי בלהה, אמי, היא מרכזת ועדת קיימות ושמירה על הסביבה."
התיישבנו במרפסת שלנו הצופה אל פני כר הדשא המשתרע. ניצן השתחרר לפני שבוע וכבר השתלב כמדריך בתקופת הקיץ באחד הזוגונים. בנוסף, הוא משלים שעות בפאב. כל זאת כדי לחסוך כסף לטיול הגדול בדרום אמריקה. המועד עוד לא ידוע, אבל התכנון הוא בחורף, כשבחצי הכדור הדרומי יהיה קיץ.
ניצן הוא בן הדור השלישי למייסדי הקיבוץ. הוא בנם של בלה גורביץ־קיכל ורונן גורביץ, ונכדם של שרה ושמעון קיכל.
הזכרתי לניצן כי בדיוק לפני ארבע שנים, ב־17 ביולי 2022, נפגשתי עמו ועם נועם שריג לראיון עם סיום י"ב.
"בוודאי שאני זוכר. ישבנו על הדשא, נועם שריג ואני. שאלת לאן פניי ואמרתי לך שאני הולך לשנת שירות בהוסטל באור עקיבא. זו הייתה חוויית חיים שבה מצאתי את עצמי תומך בבוגרים בני 20 עד 60 שמתמודדים עם בעיות נפשיות. היינו שבעה חניכי שנת שירות, והרגשתי שהפעילות בהוסטל הפכה אותי לאדם בוגר שמנסה להקל על בעיות קשות של מתמודדים. בסיומה של אותה שנה הבנתי שארצה ללמוד ולעבוד בתחום שקשור לעזרה לאנשים."
ניצן מהורהר, לוגם מן הקפה שהכין במכונת הקפה בבית. הוא יודע להרכיב את המינון הנכון עבורו.
"אתה מבין גדול בקפה?" שאלתי.
הוא השיב כי עצם העיסוק בהכנת הקפה מתאים לו.
אין לו עדיין תוכניות לטווח הארוך, אבל לימודי עבודה סוציאלית הם אפשרות שנראית לו מתאימה.
באותו ראיון, לפני ארבע שנים, סיפר שהוא מתרגש מהמעבר מעולם הנעורים אל עולם המבוגרים. השינוי נבע מהאחריות הרבה שבתפקידו. במבט לאחור מציין ניצן כי שנת השירות באור עקיבא הייתה נקודת מפנה בחייו.
שאלתי אותו אז לאן יתגייס, והוא השיב כי כולו נתון בשנת השירות, וכששאלתי שוב לאן יתגייס אמר:
"להיכן שיצטרכו."
"זה היה נכון. הייתי כולי בשנת השירות ולא נתתי דעתי לאן אתגייס. כך הגעתי בצבא לחיל האוויר. הוכשרתי כמפעיל מערכת 'רחף'. מדובר במערך בקרה אווירית לצפלין שהיה בצפון."
הוויקיפדיה מספרת כי מדובר בסוג של ספינת אוויר קשיחה אך קלה מן האוויר, משום שהיא ממולאת בגז הליום. בשירות צה"ל היו שתי ספינות אוויר כאלה – אחת בדרום ואחת גדולה יותר בצפון. למערכת זו קראו בעברית "טל שמיים".
ביקשתי נתונים.
ניצן השיב מיד:
"אורכו של הבלון הצפוני היה 117 מטר וגובהו בשיא 60 מטר. הפעלתו לא הייתה פשוטה, והוא היה על הקרקע לצורך תחזוקה. זהו הבלון שכטב"ם של חיזבאללה השבית ב־15 במאי 2024. הייתי לא רחוק ממקום הפגיעה. מיד רצנו אל הבלון שנפגע מרסיסים כדי להציל את המערכות. לאחר כשבועיים מאומצים של הסרת המתקנים עברנו לשרת בדרום, ושם הפעלנו את הבלון הדרומי, שהיה קטן יותר מהצפוני, שהיה אחד הגדולים בעולם."
בהמשך החל ניצן להדריך בקורסים להכשרת מפעילים ומפעילות.
"כיוון שהייתי בוגר בשנה משאר החיילים, בשל שנת השירות, שימשתי עבורם כאח בוגר. הייתי קשוב לבעיות שלהם ובהמשך קיבלתי מינוי של מפקד הקורס. הכשרתי שלושה מחזורים, ובכל מחזור היו בין עשרה לחמישה־עשר חניכים."
שאלתי מה תרם לו התפקיד.
"בפיקוד על קורסים גיליתי יכולות של ניהול ואחריות. זה היה המשך טבעי לשנת השירות. למדתי לקבל דברים בפרופורציה הנכונה. הגעתי כאדם חסר ביטחון ויצאתי עם יכולות וחוויות להתמודדות עם החיים עצמם."
ניצן השתחרר מהצבא.
ומה עם מילואים?
"אמנם אני במצבת כוח האדם של המילואים, אבל התחום הצבאי הזה לא דורש חיילים רבים, ואנשי הסדיר מספקים את הצרכים."
משהו פיקנטי לסיום.
תאריך הגיוס של ניצן היה אמור להיות 10 באוקטובר 2023, שלושה ימים לאחר טבח 7 באוקטובר. בעקבות המלחמה נדחה הגיוס בכמעט חודש, וב־7 בנובמבר 2023 התגייס ניצן לצה"ל.
מה היה הרושם הראשוני שלך עם השחרור?
"מה שמדהים אותי הוא מספר הילדים כיום במסגרות החינוכיות של הקיבוץ. כאשר התחלתי כיתה א' היינו שלושה ילדים מהקיבוץ (בהמשך נקלטו משפחות וכך היינו חמישה). היום מספר הילדים שעולים לכיתה ג' הוא 29. זה כמעט פי עשרה. הקיבוץ מלא בילדים."
ניצן למד בבית הספר אופק. אחת הסיבות לבחירה בבית הספר הייתה מגמת הכדורעף הידועה בארץ. בנוסף למד במגמת המנהיגות ברמת חמש יחידות לימוד. הוא היה במחזור הראשון של המגמה וזוכר לטובה את המורה יהונתן שטיין, שהיה עבורו דמות מחנכת משמעותית.
ניצן מודע לוויכוח המתנהל סביב השאלה היכן ילמדו ילדי הקיבוץ בתיכון. הוא משוכנע כי ההחלטה לעבור ל"אופק" הייתה נכונה.
"זהו בית הספר הקיבוצי ברוח התנועה הקיבוצית."
בשעות הפנאי מנגן ניצן בגיטרה קלאסית ובגיטרה חשמלית.
סיפרתי לו על קבוצות הנגינה בקיבוץ והצעתי לו להצטרף. ניצן חייך ואמר שעדיין עליו להתאמן לפני שינסה להתקבל.
ומה לגבי העתיד?
"אני כרגע מרוכז בעבודה ובעוד מעט גם בהכנות לטיול הגדול. אבל ללא ספק, העובדה שסבא שלי, שמעון קיכל, היה בין מייסדי הקיבוץ, מחייבת אותי להמשיך ולנסות להיות חבר בקיבוץ. אבל עדיין מוקדם להתחייב."
ניצן אף הקליד את עדות סבתו, שרה, עבור פרויקט "דפי עדות", וכך התחבר עוד יותר לסיפור המשפחתי.
שאלתי אותו על תהליך הקליטה לאחר השירות הצבאי.
כאן ניצן נעצר לרגע בדיבורו.
מתגובתו הבנתי שאין כיום גוף שמלווה את החיילים המשתחררים ואת הסטודנטים – וחבל שכך.
"מה שאני יכול לומר הוא שהקשר שלי אל הקיבוץ הוא דרך המשפחה, ואנחנו נפגשים בארוחת ליל שבת אצלנו בבית."
שמתי לב לשינוי שחל בניצן מאז המפגש בינינו לפני ארבע שנים.
אז כתבתי:
"לניצן לוקח זמן 'לחמם מנוע', ואז הוא קולח בשיחה."
הפעם היה ברור שהדברים השתנו.
השיחה עם ניצן זרמה מהרגע הראשון, וגם לאחר שהסתיים הריאיון המשכנו לשוחח על דא ועל הא.
נאחל לניצן הנאה מהעבודה בקיבוץ, השתלבות בקהילה וכמובן הצלחה במסע הגדול לדרום אמריקה.
ובעיקר – שנדע אנחנו, כקהילה, לשמור על הקשר עם הצעירים.
