על החרדים, שמסרבים להכיר בגאולה בידי אדם, לא בידי שמים, ששוללים את קיומה של מדינת יהודים מודרנית, חילונית במהותה. כדברי א"ד גורדון, אפשר להוציא את היהודים מהגולה אבל קשה יותר להוציא את הגולה מתודעתם. קיום הקהילה היהודית המבודדת, שוכנת הגטו, חיה את עולם התורה ואין בלתו, מצטייר בציבור זה כנחלת אלוהים עלי אדמות. אפשר ליהנות מנכסי המדינה, כל מדינה, כל עוד היא לא מתיימרת להיות חלופת הגאולה. כאשר כינס נפוליאון בונפרטה את נציגי היהודים לסנהדרין הפריזאית (1806), הוא העמיד בפניהם את אותה הדילמה: שוויון זכויות תמורת ויתור על ההיבדלות היהודית ונטילת חלק בכל חובות האזרח הצרפתי. לנפוליאון אי אפשר היה לסרב.
על הציבור הדתי לאומי – זרם הראשה בו הוא בית מדרשו של הראי"ה קוק – שחי את הסיפור המשיחי ומסרב לראות בהווה הישראלי את ימי הגאולה השלמה. מדינת ישראל ההרצליאנית, היא רק קדימון לימים הטובים שיבואו, "ראשית גאולתנו". אסור לוותר על החלום המשיחי, על ארץ ישראל "המובטחת", על "הגאולה השלמה". אסור לנרמל את מרחבי הקיום היהודי ולכלוא אותם בגבולי מדינה ליברלית, דמוקרטית, חילונית.
על אותם יהודים שהגיעו למדינת ישראל, ששאפה להיבנות לפי קווי מתאר מערביים, מודרניים, והתקשו למצוא בה את מקומם. רבים בהם יוצאי קהילות היהודים בצפון אפריקה. הפער החברתי-תרבותי שנפתח בחמש מאות השנים האחרונות בין אירופה לארצות האסלאם נוכח היה במפגש הגלויות כאן (כפי שהוא נוכח במפגש של גלי המהגרים שם). לא כולם ידעו ליהנות מהישגיה של ישראל החדשה ופירותיה. תסכול, רגשי נחיתות, הסתגרות, קורבניות – הניבו טינה גוברת למפעל הישראלי, שהצטייר כמזימה אשכנזית. זהו השד המפורסם. משבר ההגירה הביא לתגובת נגד, להתתרפקות על מרכיבי זהות מסורתיים כמקור לגאווה ומשמעות, כמו גם שקיעה בנוסח מזרחי של אורתודוכסיה ליטאית. תנועת ש"ס היא הגילום המובהק של תודעה זו.
זוהי הקרקע של המציאות הישראלית המסוכסכת שפוליטיקאים ממולחים, בעלי כריזמה, השכילו לגייס למען מטרותיהם הפוליטיות. מנחם בגין, שהיום כוכבו דורך בגעגוע אידיאליסטי בשמי הזיכרון הישראלי, היה הראשון שידע לנסח "אנחנו" מול "הם" עדתי ורתם את שלושת הציבורים האופוזיציוניים הללו לצרכי קואליציה פוליטית. נתניהו עלה על רבו.
מה שאנו מכנים "ביביזם", הוא קקרחון בים, קצהו נראה בדמות נתניהו, ביתו וחצרו, אולם גופו הוא מציאות חברתית ותרבותית, הוויה ישראלית, שבחרה לסגת ממדיניות השילוב של בן גוריון, אל החביון של עדות נבדלות זו מזו ומעגלי אמונה סגורים ועויינים זה לזה. אידיאולוגית הרב-תרבותיות נתנה את ההכשר להתפרקות החברה הישראלית. מדיניות "כור היתוך", שביקשה לשלב את הישראלים לעדותיהם באזרחות משותפת, נהייתה בשיח האינטלקטואלי לאם כל חטאת. המחיר כבד.
הגיעה עת הפוסט-רב-תרבותיות; בנייה של חברה ישראלית משותפת על יסוד של "דת אזרחית" דמוקרטית; של אתוס ישראלי מחודש, שיש בתוכו ריבוי של דעות, אמונות ומסורות, אבל גם מחויבות ליסודותיה של מדינה דמוקרטית, נאורה, עומדת על אדנים יציבים של חוק ומשפט, זכויות אזרח שוות לכל, שוחרת שלום בתוכי גבולותיה ועם שכנותיה שמעבר.
לצד החלום הראוי והתקווה שיבואו ימים טובים, נדרש פיקחון. נשתחרר מקואליציית נתניהו ועדיין יישאר ה"ביביזם" עמנו, גם אם יהיה נטול ביבי. רבים שואלים איך ייתכן שגם לאחר אסון ה-7 באוקטובר, נותרת תמיכה פוליטית כה רבה בנתניהו. גם בי עולה תהיה זו. הן קויונו שסוף סוף החברה הישראלית תקיא אותו מתוכה. התשובה הסבירה היא שהתמיכה בנתניהו, ב-"ביבי", אינה נובעת ממעשיו אלא מהדמות שמצטיירת בעיני תומכיו כמקור לגאווה עצמית, לגדולה מדומיינת, הן "ביבי מלך".
בין מנהיג פופוליסטי לקהל מאמינו ותומכיו – אצלנו ובמקומות אחרים עליהם למדנו מההיסטוריה – מתהווה קשר סימביוטי. שני הצדדים מרוויחים; הוא זוכה לכוח – הם זוכים למשמעות לחייהם, לזקיפות קומה, וגם לכיבודים ותגמולי פרנסה. בורסת התגמולים הזו מגולמת במרכז הליכוד שעבר מזמן טרנספורמציה ביביסטית. תומכי נתניהו סוגדים לדמות שאינה חופפת את המציאות. לכן מעשיו או מחדליו לא הם שיפוגגו את האהבה (שאינה לשמה) ולא הם שיפקחו את העיניים לאחר עשרות שנים של התמכרות ביביסטית.
כשהתמוטט הרייך השני לאחר תבוסת מלחמת העולם הראשונה וקמה רפובליקת ויימר, נשטפה גרמניה בגלי אלימות מצד אלו שהתגעגעו לתפארת העבר או שאיבדו את כוחם ומעמדם ומצד אלו שלא וויתרו על חלומות תפארת העתיד והתפלשו בתסכולם. גם שם, מעגלי בחירות חוזרים ונשנים, לא ייצבו מפה פוליטית דמוקרטית. הסוף ידוע. הילכי רוח דומים מנשבים גם אצלנו. מדינה שמששתחררת משנים של שלטון פופוליסטי, החלמתה אינה ודאית ולא מיידית. לא במהרה יאחו הקרעים. לא מייד ייעלמו רגשי השנאה, התסכול, הטינה, והחלומות המשיחיים יעברו סובלימציה ויישבו אל חדרי הלב, אל סידור התפילה ושיח "תיקון עולם". רבים יתקשו להיגמל ממנעמי השלטון, מהנאות השליטה בעם אחר, משיכרון הכוח, ממוחשבת העליונות היהודית.
עוד נחזה בביטויי גמילה קשים וביטויי אלימות. יידרש עמל רב, חברתי, תרבותי, השכלתי, חינוכי – כדי להשיב אל סדר היום הישראלי את שיח הדמוקרטיה, את המחויבות לערכים בהם דיברה הכרזת העצמאות, את האמונה ביכולת בני האדם לנהל בתבונה ואחריות חיים משותפים (משה שנר)
